בפעם הקודמת,
הייתי 7 חודשים אחרי לידה
כשאמרו למתן
"תתייחס אליה כאילו היא עכשיו בדיוק ילדה"
ואחד הדברים היה "תכין לה אוכל טוב ומזין שיחכה לה על השולחן כשהיא קמה בבוקר או שיחכה לה במקרר והיא רק תצטרך לחמם ולאכול"
הפעם לא חיכינו 7 חודשים
פשוט, מההתחלה -
מתן משאיר לי כל בוקר ארוחת בוקר על השולחן.
ורק עכשיו אני קולטת ומרגישה
כמה זה עושה טוב.
כי מעבר לתכלס,
שיש לי ארוחת בוקר מוכנה, טובה ומזינה,
שהגוף שלי ככ זקוק לה כדי להחזיר לעצמו לאט לאט אנרגיה וכוחות.
זה פשוט נותן תחושה שאני לא לבד.
שיש מישהו שדואג לי וחושב עליי לפני שהוא יוצא ליום שלו.
וזה כשלעצמו שווה את הכל.
את מה שכתבתי אי אז, לפני שנה וקצת
ל'צד השני',
עם כל מיני נק שעוזרות ליולדת או לאישה שמתמודדת עם דכאון אחרי לידה
אני ממש מרגישה וחווה עכשיו על בשרי.
היום עברו שבועיים מהלידה של שחרי,
והפעם למדתי -
שהצורך בלישון טוב ולאכול טוב הוא *מהותי* כדי שאוכל לתפקד.
שחלוקת התפקידים ביני לבין מתן היא חשובה מאין כמוה. אני עם שחרי , דואגת לה ומזינה אותה והוא עם הילדים הגדולים.
שהוא אחראי להיות 'שר החוץ' שלי עם כל הבירוקרטיה, הטפסים והעניינים שהם 'שכליים' כי הראש שלי ממש לא 'פה' עדיין וטוב שכך.
שאני קשובה לצורך שלי להיות בבועה של הבית ולתת לעצמי שקט ואני גם קשובה לצורך שלי לצאת מתי שאני יכולה ומסוגלת.
שאני עושה דברים שעושים לי טוב. אני בונה , צובעת, משפצת, מכינה לי שרשרת. עוסקת ביצירה שלי שממלאת אותי.
שאני *מבקשת עזרה* כשאני צריכה ולא מתביישת או מתנצלת על זה.
ואני כותבת את זה כאן,
לכל יולדת או הריונית או אישה שנמצאת בתקופה של התמודדות.
להיות קשובות לצרכים שלנו
יכול לתת לנו שקט נפשי
שהוא ככ קריטי להתאוששות הגוף והנפש יחד.
ומקווה שאמשיך ככה , בעזרת ה' ובטוב.
Comments